<h1>חדושי רבינו דוד</h1>
<h2>דף ב:</h2>
(פסחים ו' ע"א) [בהמת ארנונא חייבת בבכורה]. יש שפירשו בהמת ארנונא שייש לגוי בה שותפות. ואין זה נכון, שאם [יש] לגוי בה שותפות אין ספק בדבר שהיא פטורה, ובחלה לא היו אומרין שהיא חייבת, שהרי אמרו במסכת חלה [פ"ג מ"ה] העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. ועיקר הפירו' בהמת ארנונא שיש למלך בה חוק ליטול ממנה חלק ידוע, כמו שאמרו [ב"ב ח' ע"א] והלך זו ארנונא, שהחוק שנוטל ממנו המלך בעניני המאכל כשהוא הולך ממקום למקום [נקרא] ארנונא, שלשון אכילה בלשון רומי הוא נונא. ועכשו לפי שייש למלך חלק בבהמות אמרו שהיא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי, שאחר שעכשו יש בה חלק לגוי פטורה, שכל יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ובחלה אמרו שהיא חייבת, ולא מן הדין אלא משום דלית ליה קלא. ואם היה לגוי שותפות בה בידוע לא היתה חייבת משום דלית ליה קלא, שלא חייבו אותה כאן אלא מפני שאין לגוי חלק ברור בעיסה אלא שיש על הישראל לתת לו חק ידוע ממנה. וזה מפורש בירוש' במסכת חלה [פ"ג ה"ד], שאמרו שם גבי ההיא העושה עיסה עם נכרי, ומה בינה לעיסת ארנונא, שמא אינה חייבת בחלה. תמן ברשותו של ישראל היא נתונה שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה.
<h2>דף ז.</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] אלא אמאן תרמייה. לעיל כדאמרינן וממאי דכאביי לא אמרי' דאביי קושטא קאמ' משום דלא אמאן תרמייה, דהתם לא שמעינן ליה לר' אליעזר דאמ' זה וזה גורם אסור כדי שיהא סבור ר' אליעזר זה וזה גורם אסור כי היכי דנוקמה לברית' אליביה, אבל הכא דאשכחן ליה לר' אליעזר דאמ' חדש יותץ, ולית לן למימר דלא אמ' אלא בע"ז דהא אשכחן ההיא ברית' דאמ' יותץ אף בשאר אסורין, וראוי לומר שר' אליעזר כך הוא אומ' בשאר אסורין כי היכי דתיקום מתנית' כותיה. ואיכא (למימר) [למידק] אשמעתין, דהכא אמרינן דר' אליעזר סבירא ליה זה וזה גורם אסור, ובמס' תמורה פרק כל האסורין [ל' ע"ב] אמרי' גבי פלוגת' דר' אליעזר ורבנן בולדות האסורין לגבי מזבח, מחלקת בשעברו ולבסוף נרבעו אבל בנרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותרין, והיני ודאי שזה וזה גורם מותר, כדאמרי' התם דרבא משמיה דרב נחמן קאמ' מחלקת בשנרבעו ולבסוף עברו דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר, משמע דל[ל]ישנא קמא דאמרי דבנרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותרין אף ר' אליעזר מודה דזה וזה גורם מותר. ובתוספות לא כתבו תירוץ בזה כלל. ויש לנו לומר דזה וזה גורם אסור שאמרו שם אינו כלל לכל זה וזה גורם שבעולם כענין זה המחלקת שבכאן, אלא התם לענין ולדות נחלקו (אף) [אם] הם נאסרין מחמת גורם של האם או האב כשנרבעו קדם שעברו, שאיפשר שאין זיהום של רביעה של האב או האם פסול בולד, שאומרין בהם על דרך משל דזה וזה גורם מותר שאין זיהום האחד פוסל בולד, וזהו המחלקת שם בשתי הלשונות, ואין (אנו) [לנו] ללמוד לדין זה שבכאן בענין אסורין. וכן תראה שם שאמרו מחלקת שעברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו ורבנ' סברי לאו ירך אמו, ובלשון אחר אמרו אבל עברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין, ואם כן תאמר שדברי הכל עובר ירך אמו הוא ואינו כן שהרי ודאי מחלקת הוא, אלא שעובר ירך אמו הוא שאמרו שם אינו כאותו שנחלקו בו בפרק אלו טרפות [נ"ח ע"א] ובשאר מקומות. שעברו ולבסוף נרבעו אף לדברי האומ' עובר לאו ירך אמו הוא ראוי לאסור מטעמיה דרבא דאמ' היא וולדה נרבעו, ועובר ירך אמו שנחלקו בו הוא בשלא נרבע הולד עמה, אלא בשעיברה אחר שנרבעה עד שלא נגמר דינה ומשנגמר דינה ילדה, שהולד אסור מכח ירך אמו למאן דסבירא ליה הכי כדאית' בפר' הנשרפין [פ' ע"ב], אבל מה שאמ' רבא דהיא וולדה נרבעו אינו מכח ירך אמו כמו שכתבנו שם. ואתה רואה שאומרין במסכת תמורה גבי עברו ולבסוף נרבעו טעם ירך אמו, ועל כרחיך אין משמעות הלשון כמו שהוא במקומות אחרים אלא כמי שאמרו עובר ירך אמו הוא לענין זה, ואף [אנו] נאמר כן לענין זה וזה גורם שאמרו שם שאין משמעות הלשון כמו שהוא במקומות אחרים אלא לענין הולדות בלבד, כמו שכתבנו. כך נראה לומ', ונכון הוא למשכיל. ל"ש.
[פסחים כ"ו ע"ב] לא קשיא הא ר' והא רבנן. דקס"[ד] השתא דר' דאמ' אפה בו את הפת הפת אסורה בין בחדש קודם שנתצו בין בישן קדם שצננו, דכל חד מיניהו הוי חד גורם דאסורא, או תנור דאסורא ועצים דהתירא או עצים דאיסורא (א)ותנור דהתירא, ובתרויהו הפת אסורה משום דסבירא ליה זה וזה גורם אסור. והכונה לומר שאע"פ שלא נעשה הכל בגרמת אסור אלא שהיה בה סיוע מן האסור אסור. ואליבא [דר'] הוא דמוקמינן ההיא ברית' דקתני חדש יותץ ישן יוצן, דקס"ד דר' הוא דקתני לה משום דהיא רישא דמתניתיה דר', דעלה הוא דקאמ' איהו אפה בו את הפת אסור בהנאה. ורבנן סבירא להו דזה וזה גורם מותר, ובין בחדש קדם שנתצו וב[י]ן בישן קדם שצננו הפת מותרת, שכל שלא נעשה הכל בגרמת אסו' מותר אע"פ שהיה בו סיוע ממנו.
ויש לשאול היאך גורם ההתר מבטל גורם האסור, ואדרבה היה לנו לומ' שהגורם של האיסור יאסור את המותר, ככל שאר האיסורין שבתורה שאינן בטלין בהתר אלא ברוב. והתשובה שלא תמצא זה הדין של זה וזה גורם אלא בשאין בהם טעמו ולא ממשו של אסור, שטעמו וממשו של איסור ודאי צריכין הן בטול בכל מקום, אבל זה לא נשאר כאן לא טעמו ולא ממשו של איסור אלא שנעשה בסיועו. כגון זה הפת שנאפה בתנור של איסור שסייע התנור באפייתו וגרם את תקונו אבל לא נשאר בו לא טעמו ולא ממשו, וכן כשנאפה בעצי אסור לדעת האומר שאין שבח עצים בפת אין העצים משאירין בפת לא טעם ולא ממש אלא שנעשה בסיועם (ובגמרתם) [ובגרמתם]. וודאי שאם נעשה כל האפייה באיסור שלא היה שם סיוע של התר אע"פ שלא נשאר מן האיסור לא טעם ולא ממש הכל מודים שהוא אסור, שמ"מ הרי התקון הזה והחדוש שנתחדש בזה הפת הוא באסור ואי איפשר שלא יהיה אסור, אבל בשיש שם גורם אחר של התר שאין כל התקון שלו באיסור אלא בסיוע ממנו, בזה הוא דעת המתיר האומר שזה וזה גורם מותר, מפני שאין כאן לא טעם ולא ממש מן האסור. וכל מקום שתמצא זה המחלוקת של זה וזה גורם כך הוא במה שאין בו לא טעם ולא ממש של אסור. ואל תשיבני מההיא דשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, שאע"פ שנפל שם ממשו של אסור הרי הוא בטל בתוכו, שהרי יש בו כדי להעלות באחד ומאה [או במאה] ועוד ואינו נאסר אלא מפני החמוץ, והחמוץ אינו לא טעם ולא ממש אלא כח שייש בו [ש]העיסה מתחמצת בשבילו. ולפיכך הם עושין אותו כדין הגורמין, שאם היה כל החמוץ מן האיסור אסור כדרך שאמרנו בגורם אחד שהכל מודים בו שהוא אסור, וכשנעשה החמוץ על ידי שאור של התר ושל איסור שאין בזה כדי לחמץ [ואין בזה כדי לחמץ] הוא דין זה וזה גורם ולדברי המתיר מותר.
ויש לך לידע שאף גורם אחד של אסור שאמרנו שהכל מודים בו שהוא אסור שאינו אלא בגורם שמחדש בו צורה, כגון החדוש שמתחדש בפת באפייתו או בעסה בחמוצה, אבל מה שאינו מחדש בו כלום, כגון פת או בשר שחתכוהו בסכין של איסורי הנאה, אינו בדין שיאסר הפת או [הבשר], שאין החתיכה עושה בו כל כך שנאסור אותו בשבילו מדין גורם אחד של אסור, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ט:</h2>
(פסחים מ"ז ע"א) [החורש בשור ובחמור והן מוקדשין. פירש"י ז"ל] שהשור הוא בכור ועובר עליו משום לא תעבוד בבכור שורך [דברים ט"ז], והחמור הוא מוקדשין לבדק הבית ולוקה עליו כדאמרי' לעיל [ל"ג ע"א] הזיד במעילה ר' אומ' במיתה וחכמים אומרים באזהרה. ואין זה הפי' הנכון, שהרי במס' מכות [כ"ב ע"א] הקשו אמאי לא חשיב נמי כגון שהיה מושבע שלא לחרוש, ואמרו מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, והקשו והא [ו]הן מוקדשין קתני, ואמרו בבכור, משמע בהדיא דלא (אמרי') [איירינן] הכא בהקדש בדק הבית דאית' בשאלה. אלא שעיקר הפי' הוא שאינו לוקה אלא משם אחד על המוקדשין, על השור שהוא בכור, ועל החמור אינו לוקה כלום, שאע"פ שתאמ' שהוא פטר חמור אינו אסור בגיזה ועבודה, שאינו אסור בהנאה אלא לאחר עריפה. ולמאן דאמ' שהוא אסור בגיזה ועבודה כדאית' בבכורות [ט' ע"ב], אין בו לאו ללקות עליו, ואם הוא לוקה מלאו דלא תעבוד בבכור שורך הוא לוקה, ואינו עובר על שניהם אלא משם אחד.
וכדי שנמצא שמנה לאוין נאמר שעל כלאים בכרם הוא לוקה משתי שמות, שהרי הוא זורע חטה ושעורה וחרצן, ולוקה על החטה ועל השעורה שהן כלאי זרעים משום שדך לא תזרע כלאים [ויקרא י"ט], ועל חרצן משום לא תזרע כרמך כלאים [דברים כ"ב]. והינו דקתני כלאים בכרם, שאלו לא היה לוקה אלא משם אחד הוה ליה למיתני וכלאים סתמא, למאי הלכת' קתני וכלאים בכרם, אלא לומר שלוקה עליו משום שני שמות.
<h2>דף טו.</h2>
(פסחים כ"ט ע"ב) [דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילו לכלבים]. והאי דאמרי' דמאן דאמ' מעל כר' יוסי הגלילי, משום דסבירא ליה דאע"ג דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מותר לישראל לפדותן [להסיק תחת תבשילו.] ואע"ג דמואכלת ולא לכלביך מימעיט כל מידי דלא הוי אכילה, הינו לפסולי המוקדשין דכתי' בהו קרא, אבל הכא בהקדש דמים (דמים) הוא דאמרי' דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והוי מדרבנן, ומשום הכי לא קפדינן אלא בלהאכיל לכלבים או לגוים, אבל בלהסיקן ישראל תחת תבשילן לא קפדינן. דהכי משמע בבכורות פרק שני [י"ד ע"ב] שאינן דורשין ואכלת ולא לכלביך אלא בפסולי המוקדשין שקדשו קדושת מזבח, כגון שקדם הקדשן למומן, אבל בשקדם מומם להקדשן הכל מודים שפודין לכל דבר כדאית' התם. ואם כן בהקדש דמים כגון זה של בדק הבית, פשוט הוא שאין אומרין בו ואכלת ולא לכלביך דבר תורה אלא שנחלקו בדרבנן. ויש כאן שאלה, היכי אמרינן דמאן דאמ' [מעל] כר' יוסי הגלילי, דאע"ג דאיהו סבירא ליה דחמץ מותר בהנאה לישראל מכל מקום אסור הוא לשהותו שהרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואם כן אין לו דמים שהרי אינו ראוי לישראל, ולגוים אי איפשר למכרו כיון דכולי עלמ' אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואין לך לומר שלדברי ר' יוסי הגלילי מותר הוא לשהותו כדי ליהנות ממנו שאם (לו) [לא] כן לא הועיל כלום במה שהוא מתירו בהנאה, שהרי איפשר לו שיתיר ליהנות מחמצו של נכרי אבל בחמץ שלו אי איפשר. ושמא נאמר שלדברי ר' יוסי הגלילי רשאי הוא להסיקו תחת תבשילו בשעת ביעורו שהרי מקים הוא מצות השבתה מכל מקום אלא שהוא נהנה ממנו, [ו]בתוך הפסח אם בא חמץ לידו רשאי הוא להסיקו תחת תבשילו, ועל שעת ביעורו אינו עובר הואיל והוא מחזר עליו לשרפו. שאע"פ שאמרנו בפרק ראשון שאף על שעת הביעור הוא עובר כשהוא משהה אותו אלא אם כן מצאו שלא מדעת, זהו לדברי חכמים שאוסרין אותו בהנאה, אבל לדברי ר' יוסי הגלילי הועיל לו התר הנאתו שיהא רשאי לקנותו [להסיקו] תחת תבשילו ובלבד שיהא מבער אותו מיד, שעל שעת ביעורו אינו עובר שכבר הותרה לו אותה שהייה כדי שיהנה ממנו. ובתוספות אמרו שמכאן יש להוכיח שהמשהה חמץ לבערו אינו עובר על אותה שהייה. וודאי כן הוא לדברי ר' יוסי הגלילי, אלא מדר' יוסי הגליל[י] לא נשמע לרבנן, שהתר הנאתו גרם לו לר' יוסי הגלילי לומר כן, כמו שאמרנו. שהרי לדבריו אף בזמן אסורו רשאי למכרו ועולה לו במקום השבתה, מה שאין כן לדברי חכמים. ל"ש.
<h2>דף כה:</h2>
(פסחים י' ע"א) [על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר' מאיר ורבנן]. תמה הוא זה, לענין חמץ מה יהיה דעתו של ר' מאיר, בשלמ' גבי טומאה יהא נוהג בו בטומאה, אבל בחמץ מאחר שבדקו מה יעשה לו. והרב מורי נ"ר היה אומ' שהכונה לומר שלא יצא ידי חובתו בבדיקה אחת אלא שיהא בודק פעם אחר פעם. ואינו מחוור, שמחלקתו של ר' [מאיר] היא כשבדק כל צרכו ואעפ"כ הן מדמין אותה לדברי ר' מאיר שאמ' לענין טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שתודע לך הטומאה. והנכון בזה שלדברי ר' מאיר כיון שבדק ולא מצא לא יצא ידי מצותו אלא עדיין בחיובו מאחר שראה שם חמץ, ואין לו אלא שיבטל. ואין לך לומר שאין לנו עסק בכל ההלכה [של] הבטול מפני שהכל מבטלין את חמצן בשעת בדיקה, כמו שאמרו למעלה [ו' ע"ב], שאותו הבטול הוא בתקנת חכמים אע"פ שבדק, אבל זה מאחר שהבדיקה לא עלתה לו צריך הוא לבטל מדין תורה. (שמכל) [שבכל] מקום שאיפשר לבדוק תקנו חכמים שיבדוק ולא יסמוך על הבטול והבדיקה היא מוציאתו ידי חובתו, כמו שאמרנו למעלה, וכן שבדק ולא מצא הוצרכו לפרש שלדברי ר' מאיר לא יצא ידי בדיקה והוא זקוק לבטל מן התורה. וזהו האמת. ל"ש.
(פסחים י' ע"א) [שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי ר']. אע"פ שהלכה כר' מחברו אין לנו לסמוך עליו כשהוא חולק עם רשב"ג אביו, אבל הסוגיא היא מכרעת כמותו, דההיא דהניח עשר ומצא תשע דאמרי' דהיא פלוגתא דר' ורבנן משמע דסבירא לן כר' דאמ' זהו קבר שנמצא, ולפום הכי אמרי' דהיא פלוגת' דר' ורבנן אם הוא צריך לבדוק על אחת בלבד או על העשר כלן, אבל לרשב"ג דאמ' תבדק כל השדה כלה מאי נפקא לן מינה, אף על אחת הוא צריך לבדוק כל הבית כלה ואע"פ שמצא אותה מיד(י). ואיפשר לדחות בזה דאי משום הא לא איריא, דאפי' לר"ש ב"ג כשהוא צריך לבדוק על אחת בלבד, כשמצא אותה אע"פ שהוא צריך לבדוק כל הבית הוה ליה בדק ואשכח, ואם הוא צריך לבדוק על העשר כלן אם לא מצא אותן אע"פ שבדק כל הבית הוה ליה בדק ולא אשכח, שכבר פירשנו דינו שהוא צריך ביטול מן התורה. אבל נאמר דשמעתא דרבא בתינוק נכנס היא ודאי כר' דאמ' זהו קבר שאבד זהו קבר שנמצא, דאי נמי אמרי' פירורין דיליה אינון (ד)לא עדיפי ממצא את הככר כשהוא שלם, ואי כר"ש ב"ג עדיין הוא צריך לבדוק כל הבית. וגם בזה איפשר לך לדחות שאין הכונה אלא לעשות דינה כבדק ואשכח, אלא השמועה שהוא פוטרו בכך. אלא שי"ל דכי אשכח פירורין עדיפי ליה ממצא את הככר כשהוא שלם, דכיון שדרכו של תינוק לפרר הוא מוכח' מילתא דהני פירורין דההוא ככר נינהו, ולית לן למימר דאחרים הוא, דפירורין בכדי כל הככר אינון כדבעינן לפרושי. ומכל מקום לענין בדיקה כר' עבדינן, דבשל סופרים הוא והלך אחר המקל. והא דאמרי' בהניח תשע ומצא עשר דההיא פלוגת' דר' ורבנן, צריך תלמו' לפי מה שכתבנו למעלה דבספק עילוי אזלי' לקולא, דהשת' כספק עיולי הוא, שהרי (לו) [לא] אבד לו חמץ בבית שתאמר שהוחזק שם, אלא אדרבה (ליתוסף) [ניתוסף] שם חמץ ממקום אחר שהוא לפניו, ולמה הוא צריך לבדוק. אבל נאמר דלרבנן דאמרי הכל חולין אית לן למימר דסבירא להו שהתוספת הוא עושה שנוי כמו החסרון, שאחר שמצא עשר והוא לא הניח שם אלא תשע כיון שלא מצא אותם בחשבונו רואין אותן שהן מוחלפות, ונמצא שאבדו לו בבית אותן שהניח וצריך לבדוק אחריהן אפי' בספק כדין כל בית שאינו בדוק.
<h2>דף כז.</h2>
(פסחים מ"ח ע"א) [תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר]. ודאי דקימ' לן כר' משום דהלכה כר' מחברו. אבל מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דקימ' לן בהא כר' אליעזר משום דשיכא באידך אחריתי דר' אליעזר דאמ' הסל מצרפן לחלה, אין אנו רואין שיטת זה כלל, דמה ענין הסל מצרפן לחלה להתר אפייה ביום טוב. ואיפשר שעלתה בדעתו של הרב ז"ל לומ' דבן בתירא דפליג אדר' אליעזר הינו משום דלא סבירא ליה הסל מצרפן שיפריש חלתו אחר אפייה, ומשום הכי קאמ' (תציל) [תטיל] לצונן ולא שרי למיפא לכלהו בלא קריאת שם שלא יוכל להפריש מהן אחר כן, ומשום הכי קאמ' ז"ל דקימ' לן בהא כר' אליעזר דשיכא באידך אחריתי דר' אליעזר. ואין זה נכון, דודאי לא איצטריך ר' אליעזר למימר הסל מצרפן אלא כשעשה עיסתו קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול שהן מתחייבין אחר אפייה בצרוף הסל, אבל אם גלגל שיעור חלה ודאי כל ככר וככר הוא חייב בחלה ויכול הוא להפריש מזה על זה ובלבד שיהו עמו בבית (כמו) [כדי] שיפריש מן המוקף. ואי איפשר לומר דר' אליעזר דאמ' לא תקרא לה שם עד שתאפה בעושה עיסתו קבין נמי קאמ' ועלה פליג בן בתירא, דהא בן בתירא ס[תמא קא]מ' תטיל בצונן בין בשעשאה קבין בין שגלגל בה כשיעור. ועוד שאם עשאה קבין אינה חייבת בחלה מן הדין, וכיון שהוא מוזהר עליה בבל יראה ודאי ראוי לו לאפות את כלן הואיל ואיפשר לו לאכול שלא יצרפם לחלה, ולא הוה ליה לבן בתירא למימר תטיל בצונן. וטעמו של בן בתירא כבר פירשנו במשנה.
ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דמתני' בחלת ארץ ישראל שאינה נאכלת בטומאה, אבל בחלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן [ואי ליכא כהן קטן] עבדינן כר' אליעזר, לאו דוק' כהן קטן קאמ', אלא גדול נמי שאינו טמא טומאת הגוף מותר הוא בחלת חוצה לארץ ואע"פ שהיא טמאה, והאי דקאמ' כהן קטן לישנא דגמ' נקט, דאמרי' התם בבכורות [כ"ז ע"א] הל[כ]ך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. מיהו האי דקאמ' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר' אליעזר צריך תלמוד, דאי נמי אמרי' דכהן קטן לאו דוקא, אפי' כי ליכא כהן קטן ולא גדול שאינו טמא טומאת הגוף לא צריכי למעבד כר' אליעזר, אלא דאי איכא כהן טמא טומאת הגוף איפשר לו לטבול ונמצא שמותר לאפות החלה לצרכו שהרי ראויה תהא לו אחר טבילתו. ואיכא למימר שאם יש כהן טמא שיכול לטבול הרי זה כמי שיש כאן כהן קטן, וכשאמ' ואי ליכא כהן קטן כונתו שלא יהיה כאן מי שיהא ראוי(ה) לאכלה, אלא דקאמ' ואי ליכא כהן קטן כלישנא דגמ'. ואיפשר שדעתו של הרב ז"ל שבשביל כהן טמא הראוי לטבול מכל מקום עכשו אינה ראויה לו, ואע"ג דסבירא לן כרבה דאית ליה הואיל כיון שהוא מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל, אע"פ שהוא עומד לטבול אפי' הכי לא אמרי' הואיל במחוסר מעשה. והכי משמע לעיל [מ"ז ע"א] (בהכי) [בההיא] דשתי הלחם שאין מתירין לו לאפותה ביום טוב מפני שאינם ראויות לו עד שיזרק הדם עליהן, ואע"פ שהדם עומד ליזרק, כמו שכתבנו למעלה. מכל מקום איפשר שירד הכהן לטבול עד שלא תאפה, ואחר טבילתו שיהיו אופין אותה בהתר.
ואיפשר שדעתו של הרב ז"ל שאחר שהכהן טמא אינה ראויה לו (לבא) [לבו] ביום, שאע"פ שיטבו' אינו עולה מטומאתו אלא בהערב השמש, שהטבול יום אינו אוכל בתרומה. אבל דעת הרב [בעל המאור] ז"ל אינה כן, אלא שטובל ואוכל בחלת חוצה לארץ ואינו צריך הערב השמש. (וריאיתי) [וראיתו] ממה שאמרו בפרק עד כמה [כ"ז ע"ב] טמא מת טובל ואוכל בתרומה חוצה לארץ, שאף מי שהיה (אוכל) [אוסר] תרומה לטמא מת היה (מתירא) [מתירה] בטבילה, אף נאמר בטומאת הגוף שהוא מותר בה בטבילה בלבד. ואין סברא זו מכרעת שם באותה סוגיא של בכורות ולא היה לו לרב ז"ל להקשות מזה על הרב אלפסי ז"ל. וכל שכן שיש לנו לדון כדעת הרב אלפסי ז"ל שצריך הערב השמש, דהינו טעמ' שהיו מתירין טמא מת בטבילה בלבד מפני שאי איפשר לטהרו לגמרי שאין לנו הזאה כמו שאמרנו [שם] וכי הזאה יש לנו, ורב עמרם היה סבור להצריכו טבילה לכל הפחות כדי לקיים בו מה שאיפשר לקיים מן הטהרה, ואמרו שם דלית הלכת' כותיה, שאחר שאין הטבילה מטהרתו לגמרי אין מטריחין אותו עליה אלא אוכל בלא טבילה, אבל מי שהוא טמא טומאת הגוף שאפשר לטהרו לגמרי ב[ה]ערב השמש אין לנו לומ' שיהא טהור בטבילה בלבד הואיל ואינה גומרת לו טהרה. ואם תאמר הרי אמרו שם שטמא שרץ אינו צריך טבילה וטמא שרץ ודאי היה איפשר לטהרו לגמרי אלא שהקלו בטומאה לענין תרומת חוצה לארץ, וכן נאמר שהקלו אף בטומאת הגוף שיהא דינה לכל הפחות אחר טבילה כמו בטומאת שרץ בלא טבילה. ואיכא למימר מה שלא הצריכו טבילה לטמא שרץ אינו אלא מפני שלא תהא טומאת שרץ חמורה מטומאת מת, אבל בטומאת הגוף החמירו מפני שהטומאה יוצאה מגופו. ועיקר הקולא שהקלו בשאר טומאת הוא בשביל טמא מת שאי איפשר להעלותו מטומאתו ולא ראו לאסרה עליו אסור [גמור], מכל מקום טומאת הגוף שהניחו בטומאתה על דינה הראשון היא עומדת שהיא צריכה הערב השמש. וכן עיקר. ל"ש.
והיה איפשר לפרש דכהן קטן שאמר הרב אלפסי ז"ל דוקא קאמ' שאינה ראויה לגדול לא טהור ולא טמא, שמי שטומאה יוצאה עליו מגופו כשם שהוא אסור לאכול כך הוא מטמא בנגיעה שצריך לנהוג בתרומה שנגע כדין תרומה טמאה שאסורה באכילה. ומה שאמרו שם לא אמרן אלא באכילה אבל בנגיעה לית לן בה, לא אמרו שלא יהא מטמא בנגיעה, אלא שאינו עובר על הנגיעה כגורם טומאה לקדשים שהוא עובר עליהן. והינו מה שאמ' רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, שאחר שנטמאת העיסה בטומאת הנדה אינה ראויה אלא לכהן קטן שאינו בר מצות. אבל זה הפירוש אינו עולה לפי מה שאמרו בפר' בנות כותיים [ל"ב ע"א] מעשה היה והטבילוה קדם לאמה, ואמרי' למאי הלכת' אטבלוה והאמ' שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. ואם היתה טמאה התרומה בנגיעה הרי היו צריכין להטבילה כדי שלא תטמא תרומה בנגיעה. וזה מבואר.
ואמ' הרב מורי נ"ר שבחלת חוצה לארץ אין צרך לעשות כדברי הרב אלפסי ז"ל, אלא אע"פ שאין שם כהן קטן [יכול] הוא לקרות לה שם ולאפות אותה, שהרי ראויה היא לכהן טמא על ידי בטול, כמו שאמרנו שם [פרק] עד כמה דחלת חוצה לארץ מבטלה הרוב, או אף במקום שאין שם כהן כלל איפשר לבטלה ברוב ולהאכילה לזרים כמו שפירש"י ז"ל שם. ואף אם תאמר הואיל ועדיין לא בטלה אינו רשאי לאפותה, מכל מקום כיון (לית) [דאית] לן הואיל כר' אליעזר רשאי הוא לאפותה הואיל ובידו לבטלה, ואין צריך לומר בשדעתו לבטלה, אלא אף בשאין דעתו לבטלה, או שלא ניתנה לכהן אלא לשרפה, מכל מקום הרי בידו לבטלה אם ירצה. ועל זה איפשר לו לסמוך לאפותה אחר שקרא לה שם, ואין צרך שנאמר שלא יקרא לה שם עד שתא[פה] כדברי ר' אליעזר. גם נראה שאין לו לסמוך כתחלה על הואיל, אלא כיון שאיפשר לו לבטלה צריך הוא לבטלה ברוב ולא יסמוך על הואיל. ואולי שאין מותר לבטלה לכתחלה אלא שאם נתערבה בחולין מרבין עלה לחולין לבטלה ברוב. ונראה שזהו דעת הגאונים ז"ל שטרחו להעמידה בכהן קטן ולא אמרו שיבטלנה ברוב.
<h2>דף לג:</h2>
(פסחים ט"ו ע"א) [חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה. פרש"י ז"ל] שנכנס אדם טמא לשם ולא ידע אם נגע בה אם לא נגע בה. ואין זה נכון, שאם ברשות היחיד ספקו טמא מן התורה ושורפין אותה ומטמאין אותה כאלו ניטמית לפנינו, ואם ברשות הרבים ספקו טהור והיא נאכלת. ואם נאמר שעבר שם שרץ ולא נודע אם נגע אם לא נגע הוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל וספקו טהור נמי מן התורה. והפי' הנכון כגון שנגע שרץ לפנינו באחת משתי חביות ולא נודע באי זו מהן נגע, שאלו שתיהן הן בספק ואי איפשר לא לשרוף ולא לאכול. ואע"פ שאין שום איסור ושום טומאה ודאית באחת מהן קאמ' ר' יהושע שיניחנה במקום התורפה מאחר שאינה בת אכילה, אף כאן בשעת ששית מאחר שאין התרומה בת אכילה שהרי אסרוה חכמים אינו חייב לשמרה ואפשר לטמאה. [אלא הא ר' יהושע דתנן חבית של תרומה שנשברה] בגת העליונה וכו'. דחזינן ליה לר' יהושע דאמ' שכל שסופה ליטמא מותר לטמאה ביד כיון שאינו יכול להציל, ואף כאן בשעה ששית של דבריהם אין מותר לטמאה בשביל האיסור שבה בששית, שאסור של דבריהם אסור לטמאו ביד, אלא בארבע ובחמש ודאי אינו יכול לטמאה שהרי הוא יכול להציל שאיפשר לו לאכלה, אבל בשעה ששית שהיא (אסרוה) [אסורה] עליו אינו יכול להציל. ומכאן תשובה לדברי הרב בעל המאור ז"ל שכתב שבכל יום ארבעה עשר לא מצינו איסור אכילה בחמץ לר' שמעון, ואע"פ שהוא מצווה עליו להשביתו אין לך השבתה גדולה מאכילה, שאם כפירוש זה הרי יכול הוא להציל בשעה ששית שאיפשר להשביתו על ידי אכילה. ולא מצית למימר דאליבא דר' יהודה קאמרי', דהא ר' מאיר קאמ' להא דסבירא ליה כר' שמעון כמו שכת[בנו] למעלה. ואין לדחות ממה שכתב הרב ז"ל דלא שרי' ליה לכתחלה למיכליה, שהרי אותו איסור אין הרב מוצ(י)א לו עיקר אלא שאמרה שלא לפרוץ גדר בהתר אכילת חמץ כמו שכתבנו למעלה. אבל יש לסלק קושיא זו מעליו לפי מה שכתב ז"ל דר' מאיר סבירא ליה כר' יהודה דאמ' אין ביעור חמץ אלא שריפה, ומדקאמ' ושורפין בתחלת שש לפיכך שעה ששית אינו יכול להציל בהשבתת אכילה דהא אין ביעור חמץ אלא שריפה.
<h2>דף נד.</h2>
(פסחים מ"ז ע"א) [החורש בשור ובחמור והן מוקדשין. פירש"י ז"ל] שהשור הוא בכור ועובר עליו משום לא תעבוד בבכור שורך [דברים ט"ז], והחמור הוא מוקדשין לבדק הבית ולוקה עליו כדאמרי' לעיל [ל"ג ע"א] הזיד במעילה ר' אומ' במיתה וחכמים אומרים באזהרה. ואין זה הפי' הנכון, שהרי במס' מכות [כ"ב ע"א] הקשו אמאי לא חשיב נמי כגון שהיה מושבע שלא לחרוש, ואמרו מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, והקשו והא [ו]הן מוקדשין קתני, ואמרו בבכור, משמע בהדיא דלא (אמרי') [איירינן] הכא בהקדש בדק הבית דאית' בשאלה. אלא שעיקר הפי' הוא שאינו לוקה אלא משם אחד על המוקדשין, על השור שהוא בכור, ועל החמור אינו לוקה כלום, שאע"פ שתאמ' שהוא פטר חמור אינו אסור בגיזה ועבודה, שאינו אסור בהנאה אלא לאחר עריפה. ולמאן דאמ' שהוא אסור בגיזה ועבודה כדאית' בבכורות [ט' ע"ב], אין בו לאו ללקות עליו, ואם הוא לוקה מלאו דלא תעבוד בבכור שורך הוא לוקה, ואינו עובר על שניהם אלא משם אחד.
וכדי שנמצא שמנה לאוין נאמר שעל כלאים בכרם הוא לוקה משתי שמות, שהרי הוא זורע חטה ושעורה וחרצן, ולוקה על החטה ועל השעורה שהן כלאי זרעים משום שדך לא תזרע כלאים [ויקרא י"ט], ועל חרצן משום לא תזרע כרמך כלאים [דברים כ"ב]. והינו דקתני כלאים בכרם, שאלו לא היה לוקה אלא משם אחד הוה ליה למיתני וכלאים סתמא, למאי הלכת' קתני וכלאים בכרם, אלא לומר שלוקה עליו משום שני שמות.
